נתינה יוצרת את הרצון לדבר חדש

הרצון  הוא לא דבר עצמאי ,לאדם כמעט ואין רצון כשהוא לא נותן ,כש האדם לא נותן
אז תהליכים בגוף שלו נהיים איטיים יותר ,והאדם צריך קודם להוציא מעצמו משהו ,לתת
משהו ורק אחר-כך יכול להכנס לתוכו משהו חדש ,כי רק היציאה מעצמו נותנת לאדם
אפשרות לקבל מאלוקים את האור!ולכן לאנשים שלא עובדים יש להם תאבון לא גדול !
אני זוכר כשהייתי בן 23 ועבדתי בחברת היי-טק אז ב 10 בבוקר אחרי שעתיים וחצי של
עבודה כבר היינו אוכלים ארוחת בוקר וב שעה 12:30 כבר היינו הולכים לאכול ארוחה
רצינית ,זאת אומרת שהנתינה שלנו הייתה כל-כך גדולה שהתאבון היה חזק ביותר!אני
זוכר שאחרי האוכל בצהריים כבר לא היה את החשק לעבוד כל-כך והייתי עובד ,אבל לא
כמו שעבדתי עד הצהריים ,אחרי צהריים כל התהליכים בגוף היו נהיים יותר איטיים!
ולהגיד את הליבא דאמת ,מצד החברה היה יותר נכון לעשות שהיינו עובדים עד הצהריים
הולכים לאכול ואחר-כך הכי טוב היה ללכת הבייתה ולישון קצת ולהמשיך את היום כמו
שבא לי - אבל לא היה ככה וה יום היה נמשך כמו מסטיק והייתה מחכה עד שתבוא השעה
17:30 ואחר-כך היית מחכה עד שיבוא שישי - שבת! אבל אחרי תחילת המחלה הפסיק לי
התאבון כי לא הייתי עובד ,לא הייתי נותן ואז אין תאבון!בדיוק כמו שאמר לנין מי שלא עובד
לא אוכל! וכל המערכת המטבוליזם השתבש אצלי - ולא היה רצונות ,כנראה כש עצרתי את
ריצת העבודה אז נעצר הכל בחיים שלי - זה היה כמו STOP פתאומי כזה! והטראוומה
הייתה כל-כך קשה שלא היה לי שכל שלחזור לשיגרה זה טוב - בראש שלי היה תעזבו
בשקט - תנו לי לחיות בשקט את החיים שלי לא מעניין אותי כל השאר - תנו להנות מהחופש
אחרי השיעבוד! עם הזמן הבנתי שלתת זה דבר טוב אבל זה לקח לי 10 שנים להבין את זה!

ובעצם האור עצמו עם תכונת הנתינה שלו יוצר את הרצון לקבל אותו!